<h1>ספר התרומות שער ל"ט חלק ב'</h1>
<h2>דף ג.</h2>
והיכא דתבעוהו שנים, זה אומר לו מאתים הלויתיך וחברי מנה וזה אומר לו מאתים הלויתיך וחברי מנה, ונמצא שכל אחד עושה עצמו בעל המאתים. והוא השיב לו יודע אני שלויתי מכם שלש מאות, מן האחד מאתים ומחבירו מנה ואיני יודע איזה מכם היה בעל המאתים. בזה יש לעיין אם נדמה אותו למשנת פרק המפקיד [ב"מ ל"ז ע"א], דקתני שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים וכו', והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. וקא מקשינן עלה בגמרא הכא משמע דמספק לא מפקינן ממונא, ואנן תנן אמר לשנים אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה נותן לזה מנה ולזה מנה, אלמא מספיקא מפקינן ממונא. ופריק רבא האי דקתני שמפסיד מנה משלו משום פשיעותא דיליה הוא, דהוה ליה למיכתב שמא דמפקיד גבי ממוניה כי היכי דלא ליחלף ליה. וסיפא דקתני והשאר יהא מונח מיירי כגון שהפקידו לו שניהם בכרך אחד, דאמר להו כיון דאתון לא דייקיתו גבי הדדי אנא נמי לא דייקנא, הלכך לא פשע ולא מיחייב. כך הצעה זו. ועל כרחין בדקא תבעין מיניה מיירי וכדלעיל. ובזה נפל ספק ומחלוקת בינינו, דאנא הוה אמינא דשוו אהדדי מלוה ופקדון, ולפעמים נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח, והיכי דאמי בשהלוו לו שניהם כאחד, אלא שאמרו לו לי המאתים ולחברי המנה, ואז הרי הם כשתי כריכות, דהוה ליה למידק כדדייקי אינהו. ואחר שנשבע כל אחד בגזירה ששלו היו המאתים, כדין נשבעין ונוטלין, נותנין לכל אחד ואחד מאתים, דהוה ליה כאומר ידעתי שלויתי מאחד מכם מאתים ואיני יודע מי מכם היה שחייב לפרוע לכל אחד מאתים, דאם אינו פורעו אלא מנה היכי אתי ספק מוציא מידי ודאי. וכל זה הוא כשיהיה מלוה על פה, אבל אם היה מלוה בשטר ולא בררו בשטריהן מי היה בעל המאתים, הוה ליה ככרך אחד דלא דייקי, ואע"פ שהודיעוהו, וכיון דלא פשע נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. וצריך עיון אם חייב לתת לכל אחד מאתים אם רצונו לצאת ידי שמים, מאחר שלא פשע עליהם.
והחולקים עלי אומרים שאם היה מלוה בשטר אע"פ שכולם מודים שאמרו לו אני בעל מאתים ואני בעל מנה נותן לזה מאה וחמשים ולזה מאה וחמשים. ואין לבעל הדין לחלוק דאמאי מספקא לן בפקדון מטעם אינהו לא דייקי אנא נמי לא דייקנא, אבל הכא בנדון זה כל אחד ואחד אמר אנא לא סמכית אחביראי אלא מחמשים, שהרי השטר שיוצא על שם שנינו מוכיח שיד שנינו היתה שוה בממון ההוא, הלכך זה נוטל מאה וחמשים וזה נוטל מאה וחמשים. ואם היא מלוה על פה נותן לזה מאתים ולזה מאתים, דהוי לכל חד וחד מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. ולא דמי לפקדון, דהתם כיון שהנפקד נתחסד עמהם לקבל פקדונם דין הוא שנקל עליו שלא יצטרך לדקדק במה שהם אינם מדקדקים, אבל הכא גבי מלוה דלהוצאה ניתנה הוה ליה למיכתב למי חייב מנה ולמי חייב מאתים, כיון שהוא מתחסד מהם. ושאלו בזה פי הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל, והכריע כסברתי. וזה אשר השיב, מה ששאלת בשנים שהלוו לאחד וכו', לא נתכונו אצלי אותן הדברים שכתבת דמצי אמר לא סמכי אחבראי אלא אחמשין, ואי דינא כממון על פה הא סמיך עליה כבעל פה. ובר מן דין, כל היכא דודאי איכא רמאי ליכא למימר יחלוקו בין בשבועה בין שלא בשבועה. והכי איתא בפרק שנים אוחזין [ב"מ ג' ע"א], ובפרק חזקת הבתים [ב"ב ל"ד ע"ב]. ותמה על עצמך, מנה הלוה יטול מנה ופרס. ועוד כתבת ואם הלואה על פה נותן לזה מאתים ולזה מאתים [ד]הוה ליה מחויב שבועה וכו' ולא דאמי לפקדון וכו'. ועוד הארכת בענין. ותחלת כל דבר יש לי לומר שלפי דברים הללו סבור אתה לומר דהפקידו לו בכרך אחד שאמרו בגמרא דלא הוה ליה למדק להטיל פשיעה על המפקידים ולהפסיד את דינן, משום קנס אמרו כן. ולאו מילתא היא, דרבה הכי קאמר הפקידו לו בשתי כריכות הוה ליה למידק וקנסינן ליה משום דעבד פשיעה, דומיא דגזל דקנסינן ליה משום דעבד איסורא, דפשיעותא בממון אחרים איסורא נמי הוא. והתם אמרינן דאפילו באיסורא דרבנן קנסינן ומשלם לכל אחד ואחד. אבל הפקידו לו בכרך אחד, כיון דלא הוה ליה למידק לא קנסינן ליה אלא מוקמינן ליה אדינא דמספיקא לא מפקינן ממונא, אלא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מאריה. וזה פירוש השטה הזו. מעתה לדבריך שאתה אומר במלוה שהוא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע, גבי שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים, כיון דתבעי ליה בבריא והוא אומר שמא לימא מחוייב שבועה הוא ואינו יכול לישבע ומשלם לכל אחד ואחד. ואם תאמר משום דהילך הוא. למאן דאמר הילך חייב [שם ג' ע"א] מאי איכא למימר. ובגמרא לא דיקינן בהכי, אלא לכולי עלמא פטור. ועוד מי לא עסיקינן שנאנסו או ששלח בהם יד. ועוד טעם החסד שאתה מזכיר לנפקד איני מכיר, מי לא עסיקינן שהיה להם שומר שכר.
אבל זו שאלה שצריכה לפנים היא, נהי נמי דליכא למקנסיה משום דאפקידו ליה בכרך אחד, מכל מקום ליהוי מחוייב שאינו יכול לישבע ומשלם. ועוד לרב הונא ולרב יהודה דאמרי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בריא ושמא בריא עדיף ליחייב. ואל תטעה במה שאומרים קצת המחברים דלא איתמר הכי אלא במנה לי בידך דהוה ליה למידע. דהא טעותא הוא, דטעמא משום בריא ושמא בריא עדיף הוא ולא משום פשיעותא וקנסא. והכי מוכח בפרק הבית והעליה [שם קט"ז ע"ב] דאפילו היכא דלא הוה ליה למידע חייב, ושייך בה נמי מחוייב שבועה וכו'. וכן בפרק השואל [שם צ"ז ע"ב] ובמקומות אחרים [ב"ב קל"ה ע"א]. וכל שכן שהנדון הזה [הוה] ליה למידע הוא, אע"ג דליכא למקנסיה משום דלא דק הא ידע בהו. אלא שהטעם בשאלה זו דבין בפקדון בין במלוה ליכא מחוייב שבועה, דכיון שהוא אומר איני יודע אלא מה שהפקדתם אתם נוטלין, ולא מעכב לנפשיה [כלום], ליכא הכא דין שבועה כלל, דמודה בחיובו הוא. ומה נפשך, אי דינא הוא דמניח ביניהם ומסתלק, דהיינו חזרה דרמיא עליה בפקדון זה, הא קא מודה בכוליה חיוביה ולא כפר ביה כלום. ואי דינא דמשלם לכל אחד ואחד הוא, הא קא מודי ולימא ליה מר שלם. ואפילו למאן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב, הכא פטור, דהא בריא הוא אצל עצמו שאינו מעכב משלהם כלום, ולדידהו נמי מודי בחיובו הוא, ויעשה על פי ב"ד מה שהב"ד מחייבין אותו. וזה הדין תפוס בידינו מדין שליש, שהאומר לחבירו כלי זה שבידך שלי הוא שהפקדתיך, והלה אומר של איש פלוני הוא, יבא ויטול את שלו [ו]אין על זה חיוב שבועה כלל. כמו שכתבו הגאונים השליש נאמן בלא שבועה. הלכך בין בכופר בכל בין במודה מקצת בין באומר במקצת איני יודע שלך או של פלוני, בכולן אין כאן לא שבועה ולא חיוב שבועה שאינו יכול לישבע.
עכשו נחזור לעקר השאלה. דע כי בודאי פקדון ומלוה שוים הם בדין זה, לפיכך במלוה בשטר נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו, משום שהיו בכרך אחד הוא לעולם, ואע"פ שהודיעוהו שלזה מנה ולזה מאתים, מפני שנעשו שותפין בהלואה אחת ובשעבוד אחד. ועוד דהמנו אהדדי במקצת ומהמני אהדדי בשטרא גופיה, שהרי מונח הוא ביד אחד מהם. ולדברי המפרשים שכל אחד ואחד מהם יכול לתבוע כל החוב, כמו שכתב הר"א בר' יצחק, כל שכן דהמנו אהדדי לדעת זה. אבל במלוה על פה והודיעוהו שזה מלוה אותו מנה וזה מאתים, שתי כריכות הן, דליכא למימר בה כדאמרינן בפקדון, הואיל והן צרורין הן שוכח הוא מי הפקידו צרור הגדול ומי הפקידו הקטן, כדפירש רש"י והם שטוענים זה בזה תובעים כל אחד הגדול, ובמלוה ליכא למימר הכי. הלכך אם בא לצאת ידי שמים בשמא ושמא, וכל שכן בבריא ושמא, נותן לזה מאתים ולזה מאתים. אבל בדיני אדם אינו דבר פשוט בגמרא. אלא שדברי רבינו אלפסי ז"ל נראין לחייב בריא ושמא בשתי כריכות אפילו בדיני אדם. וכן כתב ה"ר משה ז"ל [שאלה פ"ה ה"ד]. ויש בגמרא בזה כעין ראיה מכרעת. ואין לי להאריך במה שלא נשאלתי, ע"כ.
<h2>דף לז.</h2>
והיכא דתבעוהו שנים, זה אומר לו מאתים הלויתיך וחברי מנה וזה אומר לו מאתים הלויתיך וחברי מנה, ונמצא שכל אחד עושה עצמו בעל המאתים. והוא השיב לו יודע אני שלויתי מכם שלש מאות, מן האחד מאתים ומחבירו מנה ואיני יודע איזה מכם היה בעל המאתים. בזה יש לעיין אם נדמה אותו למשנת פרק המפקיד [ב"מ ל"ז ע"א], דקתני שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים וכו', והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. וקא מקשינן עלה בגמרא הכא משמע דמספק לא מפקינן ממונא, ואנן תנן אמר לשנים אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה נותן לזה מנה ולזה מנה, אלמא מספיקא מפקינן ממונא. ופריק רבא האי דקתני שמפסיד מנה משלו משום פשיעותא דיליה הוא, דהוה ליה למיכתב שמא דמפקיד גבי ממוניה כי היכי דלא ליחלף ליה. וסיפא דקתני והשאר יהא מונח מיירי כגון שהפקידו לו שניהם בכרך אחד, דאמר להו כיון דאתון לא דייקיתו גבי הדדי אנא נמי לא דייקנא, הלכך לא פשע ולא מיחייב. כך הצעה זו. ועל כרחין בדקא תבעין מיניה מיירי וכדלעיל. ובזה נפל ספק ומחלוקת בינינו, דאנא הוה אמינא דשוו אהדדי מלוה ופקדון, ולפעמים נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח, והיכי דאמי בשהלוו לו שניהם כאחד, אלא שאמרו לו לי המאתים ולחברי המנה, ואז הרי הם כשתי כריכות, דהוה ליה למידק כדדייקי אינהו. ואחר שנשבע כל אחד בגזירה ששלו היו המאתים, כדין נשבעין ונוטלין, נותנין לכל אחד ואחד מאתים, דהוה ליה כאומר ידעתי שלויתי מאחד מכם מאתים ואיני יודע מי מכם היה שחייב לפרוע לכל אחד מאתים, דאם אינו פורעו אלא מנה היכי אתי ספק מוציא מידי ודאי. וכל זה הוא כשיהיה מלוה על פה, אבל אם היה מלוה בשטר ולא בררו בשטריהן מי היה בעל המאתים, הוה ליה ככרך אחד דלא דייקי, ואע"פ שהודיעוהו, וכיון דלא פשע נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. וצריך עיון אם חייב לתת לכל אחד מאתים אם רצונו לצאת ידי שמים, מאחר שלא פשע עליהם.
והחולקים עלי אומרים שאם היה מלוה בשטר אע"פ שכולם מודים שאמרו לו אני בעל מאתים ואני בעל מנה נותן לזה מאה וחמשים ולזה מאה וחמשים. ואין לבעל הדין לחלוק דאמאי מספקא לן בפקדון מטעם אינהו לא דייקי אנא נמי לא דייקנא, אבל הכא בנדון זה כל אחד ואחד אמר אנא לא סמכית אחביראי אלא מחמשים, שהרי השטר שיוצא על שם שנינו מוכיח שיד שנינו היתה שוה בממון ההוא, הלכך זה נוטל מאה וחמשים וזה נוטל מאה וחמשים. ואם היא מלוה על פה נותן לזה מאתים ולזה מאתים, דהוי לכל חד וחד מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. ולא דמי לפקדון, דהתם כיון שהנפקד נתחסד עמהם לקבל פקדונם דין הוא שנקל עליו שלא יצטרך לדקדק במה שהם אינם מדקדקים, אבל הכא גבי מלוה דלהוצאה ניתנה הוה ליה למיכתב למי חייב מנה ולמי חייב מאתים, כיון שהוא מתחסד מהם. ושאלו בזה פי הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל, והכריע כסברתי. וזה אשר השיב, מה ששאלת בשנים שהלוו לאחד וכו', לא נתכונו אצלי אותן הדברים שכתבת דמצי אמר לא סמכי אחבראי אלא אחמשין, ואי דינא כממון על פה הא סמיך עליה כבעל פה. ובר מן דין, כל היכא דודאי איכא רמאי ליכא למימר יחלוקו בין בשבועה בין שלא בשבועה. והכי איתא בפרק שנים אוחזין [ב"מ ג' ע"א], ובפרק חזקת הבתים [ב"ב ל"ד ע"ב]. ותמה על עצמך, מנה הלוה יטול מנה ופרס. ועוד כתבת ואם הלואה על פה נותן לזה מאתים ולזה מאתים [ד]הוה ליה מחויב שבועה וכו' ולא דאמי לפקדון וכו'. ועוד הארכת בענין. ותחלת כל דבר יש לי לומר שלפי דברים הללו סבור אתה לומר דהפקידו לו בכרך אחד שאמרו בגמרא דלא הוה ליה למדק להטיל פשיעה על המפקידים ולהפסיד את דינן, משום קנס אמרו כן. ולאו מילתא היא, דרבה הכי קאמר הפקידו לו בשתי כריכות הוה ליה למידק וקנסינן ליה משום דעבד פשיעה, דומיא דגזל דקנסינן ליה משום דעבד איסורא, דפשיעותא בממון אחרים איסורא נמי הוא. והתם אמרינן דאפילו באיסורא דרבנן קנסינן ומשלם לכל אחד ואחד. אבל הפקידו לו בכרך אחד, כיון דלא הוה ליה למידק לא קנסינן ליה אלא מוקמינן ליה אדינא דמספיקא לא מפקינן ממונא, אלא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מאריה. וזה פירוש השטה הזו. מעתה לדבריך שאתה אומר במלוה שהוא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע, גבי שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים, כיון דתבעי ליה בבריא והוא אומר שמא לימא מחוייב שבועה הוא ואינו יכול לישבע ומשלם לכל אחד ואחד. ואם תאמר משום דהילך הוא. למאן דאמר הילך חייב [שם ג' ע"א] מאי איכא למימר. ובגמרא לא דיקינן בהכי, אלא לכולי עלמא פטור. ועוד מי לא עסיקינן שנאנסו או ששלח בהם יד. ועוד טעם החסד שאתה מזכיר לנפקד איני מכיר, מי לא עסיקינן שהיה להם שומר שכר.
אבל זו שאלה שצריכה לפנים היא, נהי נמי דליכא למקנסיה משום דאפקידו ליה בכרך אחד, מכל מקום ליהוי מחוייב שאינו יכול לישבע ומשלם. ועוד לרב הונא ולרב יהודה דאמרי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בריא ושמא בריא עדיף ליחייב. ואל תטעה במה שאומרים קצת המחברים דלא איתמר הכי אלא במנה לי בידך דהוה ליה למידע. דהא טעותא הוא, דטעמא משום בריא ושמא בריא עדיף הוא ולא משום פשיעותא וקנסא. והכי מוכח בפרק הבית והעליה [שם קט"ז ע"ב] דאפילו היכא דלא הוה ליה למידע חייב, ושייך בה נמי מחוייב שבועה וכו'. וכן בפרק השואל [שם צ"ז ע"ב] ובמקומות אחרים [ב"ב קל"ה ע"א]. וכל שכן שהנדון הזה [הוה] ליה למידע הוא, אע"ג דליכא למקנסיה משום דלא דק הא ידע בהו. אלא שהטעם בשאלה זו דבין בפקדון בין במלוה ליכא מחוייב שבועה, דכיון שהוא אומר איני יודע אלא מה שהפקדתם אתם נוטלין, ולא מעכב לנפשיה [כלום], ליכא הכא דין שבועה כלל, דמודה בחיובו הוא. ומה נפשך, אי דינא הוא דמניח ביניהם ומסתלק, דהיינו חזרה דרמיא עליה בפקדון זה, הא קא מודה בכוליה חיוביה ולא כפר ביה כלום. ואי דינא דמשלם לכל אחד ואחד הוא, הא קא מודי ולימא ליה מר שלם. ואפילו למאן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב, הכא פטור, דהא בריא הוא אצל עצמו שאינו מעכב משלהם כלום, ולדידהו נמי מודי בחיובו הוא, ויעשה על פי ב"ד מה שהב"ד מחייבין אותו. וזה הדין תפוס בידינו מדין שליש, שהאומר לחבירו כלי זה שבידך שלי הוא שהפקדתיך, והלה אומר של איש פלוני הוא, יבא ויטול את שלו [ו]אין על זה חיוב שבועה כלל. כמו שכתבו הגאונים השליש נאמן בלא שבועה. הלכך בין בכופר בכל בין במודה מקצת בין באומר במקצת איני יודע שלך או של פלוני, בכולן אין כאן לא שבועה ולא חיוב שבועה שאינו יכול לישבע.
עכשו נחזור לעקר השאלה. דע כי בודאי פקדון ומלוה שוים הם בדין זה, לפיכך במלוה בשטר נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו, משום שהיו בכרך אחד הוא לעולם, ואע"פ שהודיעוהו שלזה מנה ולזה מאתים, מפני שנעשו שותפין בהלואה אחת ובשעבוד אחד. ועוד דהמנו אהדדי במקצת ומהמני אהדדי בשטרא גופיה, שהרי מונח הוא ביד אחד מהם. ולדברי המפרשים שכל אחד ואחד מהם יכול לתבוע כל החוב, כמו שכתב הר"א בר' יצחק, כל שכן דהמנו אהדדי לדעת זה. אבל במלוה על פה והודיעוהו שזה מלוה אותו מנה וזה מאתים, שתי כריכות הן, דליכא למימר בה כדאמרינן בפקדון, הואיל והן צרורין הן שוכח הוא מי הפקידו צרור הגדול ומי הפקידו הקטן, כדפירש רש"י והם שטוענים זה בזה תובעים כל אחד הגדול, ובמלוה ליכא למימר הכי. הלכך אם בא לצאת ידי שמים בשמא ושמא, וכל שכן בבריא ושמא, נותן לזה מאתים ולזה מאתים. אבל בדיני אדם אינו דבר פשוט בגמרא. אלא שדברי רבינו אלפסי ז"ל נראין לחייב בריא ושמא בשתי כריכות אפילו בדיני אדם. וכן כתב ה"ר משה ז"ל [שאלה פ"ה ה"ד]. ויש בגמרא בזה כעין ראיה מכרעת. ואין לי להאריך במה שלא נשאלתי, ע"כ.
<h2>דף צז:</h2>
והיכא דתבעוהו שנים, זה אומר לו מאתים הלויתיך וחברי מנה וזה אומר לו מאתים הלויתיך וחברי מנה, ונמצא שכל אחד עושה עצמו בעל המאתים. והוא השיב לו יודע אני שלויתי מכם שלש מאות, מן האחד מאתים ומחבירו מנה ואיני יודע איזה מכם היה בעל המאתים. בזה יש לעיין אם נדמה אותו למשנת פרק המפקיד [ב"מ ל"ז ע"א], דקתני שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים וכו', והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. וקא מקשינן עלה בגמרא הכא משמע דמספק לא מפקינן ממונא, ואנן תנן אמר לשנים אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה נותן לזה מנה ולזה מנה, אלמא מספיקא מפקינן ממונא. ופריק רבא האי דקתני שמפסיד מנה משלו משום פשיעותא דיליה הוא, דהוה ליה למיכתב שמא דמפקיד גבי ממוניה כי היכי דלא ליחלף ליה. וסיפא דקתני והשאר יהא מונח מיירי כגון שהפקידו לו שניהם בכרך אחד, דאמר להו כיון דאתון לא דייקיתו גבי הדדי אנא נמי לא דייקנא, הלכך לא פשע ולא מיחייב. כך הצעה זו. ועל כרחין בדקא תבעין מיניה מיירי וכדלעיל. ובזה נפל ספק ומחלוקת בינינו, דאנא הוה אמינא דשוו אהדדי מלוה ופקדון, ולפעמים נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח, והיכי דאמי בשהלוו לו שניהם כאחד, אלא שאמרו לו לי המאתים ולחברי המנה, ואז הרי הם כשתי כריכות, דהוה ליה למידק כדדייקי אינהו. ואחר שנשבע כל אחד בגזירה ששלו היו המאתים, כדין נשבעין ונוטלין, נותנין לכל אחד ואחד מאתים, דהוה ליה כאומר ידעתי שלויתי מאחד מכם מאתים ואיני יודע מי מכם היה שחייב לפרוע לכל אחד מאתים, דאם אינו פורעו אלא מנה היכי אתי ספק מוציא מידי ודאי. וכל זה הוא כשיהיה מלוה על פה, אבל אם היה מלוה בשטר ולא בררו בשטריהן מי היה בעל המאתים, הוה ליה ככרך אחד דלא דייקי, ואע"פ שהודיעוהו, וכיון דלא פשע נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. וצריך עיון אם חייב לתת לכל אחד מאתים אם רצונו לצאת ידי שמים, מאחר שלא פשע עליהם.
והחולקים עלי אומרים שאם היה מלוה בשטר אע"פ שכולם מודים שאמרו לו אני בעל מאתים ואני בעל מנה נותן לזה מאה וחמשים ולזה מאה וחמשים. ואין לבעל הדין לחלוק דאמאי מספקא לן בפקדון מטעם אינהו לא דייקי אנא נמי לא דייקנא, אבל הכא בנדון זה כל אחד ואחד אמר אנא לא סמכית אחביראי אלא מחמשים, שהרי השטר שיוצא על שם שנינו מוכיח שיד שנינו היתה שוה בממון ההוא, הלכך זה נוטל מאה וחמשים וזה נוטל מאה וחמשים. ואם היא מלוה על פה נותן לזה מאתים ולזה מאתים, דהוי לכל חד וחד מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. ולא דמי לפקדון, דהתם כיון שהנפקד נתחסד עמהם לקבל פקדונם דין הוא שנקל עליו שלא יצטרך לדקדק במה שהם אינם מדקדקים, אבל הכא גבי מלוה דלהוצאה ניתנה הוה ליה למיכתב למי חייב מנה ולמי חייב מאתים, כיון שהוא מתחסד מהם. ושאלו בזה פי הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל, והכריע כסברתי. וזה אשר השיב, מה ששאלת בשנים שהלוו לאחד וכו', לא נתכונו אצלי אותן הדברים שכתבת דמצי אמר לא סמכי אחבראי אלא אחמשין, ואי דינא כממון על פה הא סמיך עליה כבעל פה. ובר מן דין, כל היכא דודאי איכא רמאי ליכא למימר יחלוקו בין בשבועה בין שלא בשבועה. והכי איתא בפרק שנים אוחזין [ב"מ ג' ע"א], ובפרק חזקת הבתים [ב"ב ל"ד ע"ב]. ותמה על עצמך, מנה הלוה יטול מנה ופרס. ועוד כתבת ואם הלואה על פה נותן לזה מאתים ולזה מאתים [ד]הוה ליה מחויב שבועה וכו' ולא דאמי לפקדון וכו'. ועוד הארכת בענין. ותחלת כל דבר יש לי לומר שלפי דברים הללו סבור אתה לומר דהפקידו לו בכרך אחד שאמרו בגמרא דלא הוה ליה למדק להטיל פשיעה על המפקידים ולהפסיד את דינן, משום קנס אמרו כן. ולאו מילתא היא, דרבה הכי קאמר הפקידו לו בשתי כריכות הוה ליה למידק וקנסינן ליה משום דעבד פשיעה, דומיא דגזל דקנסינן ליה משום דעבד איסורא, דפשיעותא בממון אחרים איסורא נמי הוא. והתם אמרינן דאפילו באיסורא דרבנן קנסינן ומשלם לכל אחד ואחד. אבל הפקידו לו בכרך אחד, כיון דלא הוה ליה למידק לא קנסינן ליה אלא מוקמינן ליה אדינא דמספיקא לא מפקינן ממונא, אלא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מאריה. וזה פירוש השטה הזו. מעתה לדבריך שאתה אומר במלוה שהוא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע, גבי שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים, כיון דתבעי ליה בבריא והוא אומר שמא לימא מחוייב שבועה הוא ואינו יכול לישבע ומשלם לכל אחד ואחד. ואם תאמר משום דהילך הוא. למאן דאמר הילך חייב [שם ג' ע"א] מאי איכא למימר. ובגמרא לא דיקינן בהכי, אלא לכולי עלמא פטור. ועוד מי לא עסיקינן שנאנסו או ששלח בהם יד. ועוד טעם החסד שאתה מזכיר לנפקד איני מכיר, מי לא עסיקינן שהיה להם שומר שכר.
אבל זו שאלה שצריכה לפנים היא, נהי נמי דליכא למקנסיה משום דאפקידו ליה בכרך אחד, מכל מקום ליהוי מחוייב שאינו יכול לישבע ומשלם. ועוד לרב הונא ולרב יהודה דאמרי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בריא ושמא בריא עדיף ליחייב. ואל תטעה במה שאומרים קצת המחברים דלא איתמר הכי אלא במנה לי בידך דהוה ליה למידע. דהא טעותא הוא, דטעמא משום בריא ושמא בריא עדיף הוא ולא משום פשיעותא וקנסא. והכי מוכח בפרק הבית והעליה [שם קט"ז ע"ב] דאפילו היכא דלא הוה ליה למידע חייב, ושייך בה נמי מחוייב שבועה וכו'. וכן בפרק השואל [שם צ"ז ע"ב] ובמקומות אחרים [ב"ב קל"ה ע"א]. וכל שכן שהנדון הזה [הוה] ליה למידע הוא, אע"ג דליכא למקנסיה משום דלא דק הא ידע בהו. אלא שהטעם בשאלה זו דבין בפקדון בין במלוה ליכא מחוייב שבועה, דכיון שהוא אומר איני יודע אלא מה שהפקדתם אתם נוטלין, ולא מעכב לנפשיה [כלום], ליכא הכא דין שבועה כלל, דמודה בחיובו הוא. ומה נפשך, אי דינא הוא דמניח ביניהם ומסתלק, דהיינו חזרה דרמיא עליה בפקדון זה, הא קא מודה בכוליה חיוביה ולא כפר ביה כלום. ואי דינא דמשלם לכל אחד ואחד הוא, הא קא מודי ולימא ליה מר שלם. ואפילו למאן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב, הכא פטור, דהא בריא הוא אצל עצמו שאינו מעכב משלהם כלום, ולדידהו נמי מודי בחיובו הוא, ויעשה על פי ב"ד מה שהב"ד מחייבין אותו. וזה הדין תפוס בידינו מדין שליש, שהאומר לחבירו כלי זה שבידך שלי הוא שהפקדתיך, והלה אומר של איש פלוני הוא, יבא ויטול את שלו [ו]אין על זה חיוב שבועה כלל. כמו שכתבו הגאונים השליש נאמן בלא שבועה. הלכך בין בכופר בכל בין במודה מקצת בין באומר במקצת איני יודע שלך או של פלוני, בכולן אין כאן לא שבועה ולא חיוב שבועה שאינו יכול לישבע.
עכשו נחזור לעקר השאלה. דע כי בודאי פקדון ומלוה שוים הם בדין זה, לפיכך במלוה בשטר נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו, משום שהיו בכרך אחד הוא לעולם, ואע"פ שהודיעוהו שלזה מנה ולזה מאתים, מפני שנעשו שותפין בהלואה אחת ובשעבוד אחד. ועוד דהמנו אהדדי במקצת ומהמני אהדדי בשטרא גופיה, שהרי מונח הוא ביד אחד מהם. ולדברי המפרשים שכל אחד ואחד מהם יכול לתבוע כל החוב, כמו שכתב הר"א בר' יצחק, כל שכן דהמנו אהדדי לדעת זה. אבל במלוה על פה והודיעוהו שזה מלוה אותו מנה וזה מאתים, שתי כריכות הן, דליכא למימר בה כדאמרינן בפקדון, הואיל והן צרורין הן שוכח הוא מי הפקידו צרור הגדול ומי הפקידו הקטן, כדפירש רש"י והם שטוענים זה בזה תובעים כל אחד הגדול, ובמלוה ליכא למימר הכי. הלכך אם בא לצאת ידי שמים בשמא ושמא, וכל שכן בבריא ושמא, נותן לזה מאתים ולזה מאתים. אבל בדיני אדם אינו דבר פשוט בגמרא. אלא שדברי רבינו אלפסי ז"ל נראין לחייב בריא ושמא בשתי כריכות אפילו בדיני אדם. וכן כתב ה"ר משה ז"ל [שאלה פ"ה ה"ד]. ויש בגמרא בזה כעין ראיה מכרעת. ואין לי להאריך במה שלא נשאלתי, ע"כ.
<h2>דף קטז:</h2>
והיכא דתבעוהו שנים, זה אומר לו מאתים הלויתיך וחברי מנה וזה אומר לו מאתים הלויתיך וחברי מנה, ונמצא שכל אחד עושה עצמו בעל המאתים. והוא השיב לו יודע אני שלויתי מכם שלש מאות, מן האחד מאתים ומחבירו מנה ואיני יודע איזה מכם היה בעל המאתים. בזה יש לעיין אם נדמה אותו למשנת פרק המפקיד [ב"מ ל"ז ע"א], דקתני שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים וכו', והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. וקא מקשינן עלה בגמרא הכא משמע דמספק לא מפקינן ממונא, ואנן תנן אמר לשנים אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה נותן לזה מנה ולזה מנה, אלמא מספיקא מפקינן ממונא. ופריק רבא האי דקתני שמפסיד מנה משלו משום פשיעותא דיליה הוא, דהוה ליה למיכתב שמא דמפקיד גבי ממוניה כי היכי דלא ליחלף ליה. וסיפא דקתני והשאר יהא מונח מיירי כגון שהפקידו לו שניהם בכרך אחד, דאמר להו כיון דאתון לא דייקיתו גבי הדדי אנא נמי לא דייקנא, הלכך לא פשע ולא מיחייב. כך הצעה זו. ועל כרחין בדקא תבעין מיניה מיירי וכדלעיל. ובזה נפל ספק ומחלוקת בינינו, דאנא הוה אמינא דשוו אהדדי מלוה ופקדון, ולפעמים נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח, והיכי דאמי בשהלוו לו שניהם כאחד, אלא שאמרו לו לי המאתים ולחברי המנה, ואז הרי הם כשתי כריכות, דהוה ליה למידק כדדייקי אינהו. ואחר שנשבע כל אחד בגזירה ששלו היו המאתים, כדין נשבעין ונוטלין, נותנין לכל אחד ואחד מאתים, דהוה ליה כאומר ידעתי שלויתי מאחד מכם מאתים ואיני יודע מי מכם היה שחייב לפרוע לכל אחד מאתים, דאם אינו פורעו אלא מנה היכי אתי ספק מוציא מידי ודאי. וכל זה הוא כשיהיה מלוה על פה, אבל אם היה מלוה בשטר ולא בררו בשטריהן מי היה בעל המאתים, הוה ליה ככרך אחד דלא דייקי, ואע"פ שהודיעוהו, וכיון דלא פשע נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. וצריך עיון אם חייב לתת לכל אחד מאתים אם רצונו לצאת ידי שמים, מאחר שלא פשע עליהם.
והחולקים עלי אומרים שאם היה מלוה בשטר אע"פ שכולם מודים שאמרו לו אני בעל מאתים ואני בעל מנה נותן לזה מאה וחמשים ולזה מאה וחמשים. ואין לבעל הדין לחלוק דאמאי מספקא לן בפקדון מטעם אינהו לא דייקי אנא נמי לא דייקנא, אבל הכא בנדון זה כל אחד ואחד אמר אנא לא סמכית אחביראי אלא מחמשים, שהרי השטר שיוצא על שם שנינו מוכיח שיד שנינו היתה שוה בממון ההוא, הלכך זה נוטל מאה וחמשים וזה נוטל מאה וחמשים. ואם היא מלוה על פה נותן לזה מאתים ולזה מאתים, דהוי לכל חד וחד מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. ולא דמי לפקדון, דהתם כיון שהנפקד נתחסד עמהם לקבל פקדונם דין הוא שנקל עליו שלא יצטרך לדקדק במה שהם אינם מדקדקים, אבל הכא גבי מלוה דלהוצאה ניתנה הוה ליה למיכתב למי חייב מנה ולמי חייב מאתים, כיון שהוא מתחסד מהם. ושאלו בזה פי הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל, והכריע כסברתי. וזה אשר השיב, מה ששאלת בשנים שהלוו לאחד וכו', לא נתכונו אצלי אותן הדברים שכתבת דמצי אמר לא סמכי אחבראי אלא אחמשין, ואי דינא כממון על פה הא סמיך עליה כבעל פה. ובר מן דין, כל היכא דודאי איכא רמאי ליכא למימר יחלוקו בין בשבועה בין שלא בשבועה. והכי איתא בפרק שנים אוחזין [ב"מ ג' ע"א], ובפרק חזקת הבתים [ב"ב ל"ד ע"ב]. ותמה על עצמך, מנה הלוה יטול מנה ופרס. ועוד כתבת ואם הלואה על פה נותן לזה מאתים ולזה מאתים [ד]הוה ליה מחויב שבועה וכו' ולא דאמי לפקדון וכו'. ועוד הארכת בענין. ותחלת כל דבר יש לי לומר שלפי דברים הללו סבור אתה לומר דהפקידו לו בכרך אחד שאמרו בגמרא דלא הוה ליה למדק להטיל פשיעה על המפקידים ולהפסיד את דינן, משום קנס אמרו כן. ולאו מילתא היא, דרבה הכי קאמר הפקידו לו בשתי כריכות הוה ליה למידק וקנסינן ליה משום דעבד פשיעה, דומיא דגזל דקנסינן ליה משום דעבד איסורא, דפשיעותא בממון אחרים איסורא נמי הוא. והתם אמרינן דאפילו באיסורא דרבנן קנסינן ומשלם לכל אחד ואחד. אבל הפקידו לו בכרך אחד, כיון דלא הוה ליה למידק לא קנסינן ליה אלא מוקמינן ליה אדינא דמספיקא לא מפקינן ממונא, אלא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מאריה. וזה פירוש השטה הזו. מעתה לדבריך שאתה אומר במלוה שהוא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע, גבי שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים, כיון דתבעי ליה בבריא והוא אומר שמא לימא מחוייב שבועה הוא ואינו יכול לישבע ומשלם לכל אחד ואחד. ואם תאמר משום דהילך הוא. למאן דאמר הילך חייב [שם ג' ע"א] מאי איכא למימר. ובגמרא לא דיקינן בהכי, אלא לכולי עלמא פטור. ועוד מי לא עסיקינן שנאנסו או ששלח בהם יד. ועוד טעם החסד שאתה מזכיר לנפקד איני מכיר, מי לא עסיקינן שהיה להם שומר שכר.
אבל זו שאלה שצריכה לפנים היא, נהי נמי דליכא למקנסיה משום דאפקידו ליה בכרך אחד, מכל מקום ליהוי מחוייב שאינו יכול לישבע ומשלם. ועוד לרב הונא ולרב יהודה דאמרי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בריא ושמא בריא עדיף ליחייב. ואל תטעה במה שאומרים קצת המחברים דלא איתמר הכי אלא במנה לי בידך דהוה ליה למידע. דהא טעותא הוא, דטעמא משום בריא ושמא בריא עדיף הוא ולא משום פשיעותא וקנסא. והכי מוכח בפרק הבית והעליה [שם קט"ז ע"ב] דאפילו היכא דלא הוה ליה למידע חייב, ושייך בה נמי מחוייב שבועה וכו'. וכן בפרק השואל [שם צ"ז ע"ב] ובמקומות אחרים [ב"ב קל"ה ע"א]. וכל שכן שהנדון הזה [הוה] ליה למידע הוא, אע"ג דליכא למקנסיה משום דלא דק הא ידע בהו. אלא שהטעם בשאלה זו דבין בפקדון בין במלוה ליכא מחוייב שבועה, דכיון שהוא אומר איני יודע אלא מה שהפקדתם אתם נוטלין, ולא מעכב לנפשיה [כלום], ליכא הכא דין שבועה כלל, דמודה בחיובו הוא. ומה נפשך, אי דינא הוא דמניח ביניהם ומסתלק, דהיינו חזרה דרמיא עליה בפקדון זה, הא קא מודה בכוליה חיוביה ולא כפר ביה כלום. ואי דינא דמשלם לכל אחד ואחד הוא, הא קא מודי ולימא ליה מר שלם. ואפילו למאן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב, הכא פטור, דהא בריא הוא אצל עצמו שאינו מעכב משלהם כלום, ולדידהו נמי מודי בחיובו הוא, ויעשה על פי ב"ד מה שהב"ד מחייבין אותו. וזה הדין תפוס בידינו מדין שליש, שהאומר לחבירו כלי זה שבידך שלי הוא שהפקדתיך, והלה אומר של איש פלוני הוא, יבא ויטול את שלו [ו]אין על זה חיוב שבועה כלל. כמו שכתבו הגאונים השליש נאמן בלא שבועה. הלכך בין בכופר בכל בין במודה מקצת בין באומר במקצת איני יודע שלך או של פלוני, בכולן אין כאן לא שבועה ולא חיוב שבועה שאינו יכול לישבע.
עכשו נחזור לעקר השאלה. דע כי בודאי פקדון ומלוה שוים הם בדין זה, לפיכך במלוה בשטר נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו, משום שהיו בכרך אחד הוא לעולם, ואע"פ שהודיעוהו שלזה מנה ולזה מאתים, מפני שנעשו שותפין בהלואה אחת ובשעבוד אחד. ועוד דהמנו אהדדי במקצת ומהמני אהדדי בשטרא גופיה, שהרי מונח הוא ביד אחד מהם. ולדברי המפרשים שכל אחד ואחד מהם יכול לתבוע כל החוב, כמו שכתב הר"א בר' יצחק, כל שכן דהמנו אהדדי לדעת זה. אבל במלוה על פה והודיעוהו שזה מלוה אותו מנה וזה מאתים, שתי כריכות הן, דליכא למימר בה כדאמרינן בפקדון, הואיל והן צרורין הן שוכח הוא מי הפקידו צרור הגדול ומי הפקידו הקטן, כדפירש רש"י והם שטוענים זה בזה תובעים כל אחד הגדול, ובמלוה ליכא למימר הכי. הלכך אם בא לצאת ידי שמים בשמא ושמא, וכל שכן בבריא ושמא, נותן לזה מאתים ולזה מאתים. אבל בדיני אדם אינו דבר פשוט בגמרא. אלא שדברי רבינו אלפסי ז"ל נראין לחייב בריא ושמא בשתי כריכות אפילו בדיני אדם. וכן כתב ה"ר משה ז"ל [שאלה פ"ה ה"ד]. ויש בגמרא בזה כעין ראיה מכרעת. ואין לי להאריך במה שלא נשאלתי, ע"כ.
